בהסכם גירושין יש 4 נושאים עיקריים: הגירושין, מזונות הילדים, משמורת הילדים (שזה כולל בחובו את הסדרי הראייה והביקורים) וחלוקת הרכוש המשותף.

אנשים חוששים הרבה פעמים שבן או בת הזוג לא יתנו להם גט, ואז הם מכניסים תנאי, שאם אחד מהם לא יסכים להתגרש, הוא ישלם קנס או פיצוי. הבעיה היא שההלכה החלה בבתי הדין הרבניים קובעת שגט שניתן תחת לחץ כלכלי הוא "גט מעושה", ולכן אינו תקף. לכן אסור להכניס תנאים כאלה, כי דווקא בגללם לא נקבל גט, ונפתח פתח לסחטנות מחודשת.

ששוכחים את המזונות לתקופת השירות בצבא, ואז לא רק שחוזרים שוב לביהמ"ש, אלא דבר נוסף – מגיל 18 הילדים כבר בגירים, וצריכים לתבוע בעצמם את האב, והם לא תמיד רוצים, ואז פרנסתם נופלת על כתפי האם. יש גם טעויות במנגנון ההצמדה. מזונות מצמידים למדד המחירים לצרכן רבעונית, קרי אחת ל-3 חודשים, ללא הפרשי הצמדה למפרע – 2 מדדים מפסידים, ואחד מקבלים. עוד טעות היא ששוכחים לכתוב שאם המדד ירד, במקום לעלות, המזונות לא יופחתו.

טעות חמורה היא שלא מפרטים מספיק את הסדרי הראייה בחגים או בחופש הגדול, ואז בסוף רבים ומגיעים חזרה לבימ"ש. טעות אחרת היא שלא מתייחסים לאפשרות שצד אחד יעבור דירה למקום מרוחק, ולא קובעים למשל שמי שמתרחק יהיה אחראי להסעת הילדים לביקורים. עוד טעות – שלא מסדירים את נושא החופשות בחו"ל, או מונעים העברת מגורי הילדים לחו"ל.

כאן הטעות הרווחת היא שאנשים חותמים על הסכם גירושין מבלי שיש להם כל המידע על היקף הנכסים של הצד שכנגד, שמהם מגיע להם חלק. אם אין לכם מידע מלא, ופתאום תגלו שהיו עוד נכסים, כבר לא תוכלו לתבוע, כי בד"כ בכל הסכם יש סעיף של וויתור על תביעות וטענות. הפיתרון הוא כפול: לבקש בעת המו"מ ייפוי-כוח שיאפשר לכם לפנות ולברר בעצמכם אילו נכסים וכספים יש לבני הזוג, וגם לשלב בהסכם סעיף שמטיל סנקציה על מי שמרמה ומסתיר נכסים. אפשר למשל לקבוע שאם יתגלו נכסים שהוסתרו, אז הצד המרומה יקבל לא 50% מהם, אלא למשל 75%.