בהרבה מקרים כאלה שהגיעו לבתי המשפט, ההורים ניסו לטעון שהכספים שהם שילמו לשם רכישת הדירה היו בעצם הלוואה, ולא מתנה. כשהזוג התגרש, ההורים תבעו לקבל את כספם בחזרה. בתי המשפט לא קיבלו זאת, ואמרו שיש הנחה כזו, מעין אקסיומה, שביחסים בין הורים וילדיהם, מתן כספים לרכישת דירה לרגל נישואין נעשה במתנה ולא כהלוואה. לכן אני ממליצה להורים שקונים דירה לבנם או בתם, לפחות עד שהנישואין של הזוג הצעיר יוכיחו את עצמם במבחן הזמן, לערוך הסכם הלוואה מסודר בכתב בינם לבין שני בני הזוג, לגבי כל כסף שהם מעבירים להם, ולרשום הערת אזהרה עליו בטאבו. ניתן גם פשוט להשאיר את הדירה על שמם של ההורים, ואפילו לעשות חוזה שכירות עם הזוג הצעיר, ולגבות מהם שכ"ד סמלי, או ריאלי, כדי שיהיה ברור שהם לא קיבלו את הדירה במתנה.

אמנם הדירה שייכת לבעלך מלפני הנישואין, אבל יתכן שמגיע לך חלק ממנה, כגון אם שיפצתם או הרחבתם את הדירה יחד, אם שולמה משכנתא על הדירה במהלך הנישואין או אם תוכיחי שהייתה לכם כוונת שיתוף לגבי הדירה. פני בהקדם לייעוץ משפטי על מנת לברר את זכויותייך לאשורן.

אם אותו אדם פשוט מתחרט על וויתוריו, ובדיעבד חושב שהם נעשו בטעות, אין די בכך, כיון שטעות בכדאיות העסקה בלבד איננה עילה לביטול חוזה. כך ביתר שאת משהתמורה בעד הוויתור על הרכוש – קרי הגט המיוחל – כבר התקבלה לידיו. רק אם הוא רומה, הוטעה, פעל תחת לחץ בלתי לגיטימי, או שהיה בלתי כשיר לחתום על הוויתור, ניתן יהיה לנסות לבטל אותו.

ברגע שנרכשה דירה חדשה על שם שניכם, יש בכך משום הצהרה שלך שהדירה החדשה שייכת לשניכם בחלקים שווים, למרות שחלק מהמימון בא ממכירת דירה שקיבלת במתנה, ולכאורה איננה משותפת. כדי למנוע תוצאה כזו היה עליך לכרות הסכם ממון עם בעלך, או לרשום חלק גדול יותר מהדירה על שמך.

כל עוד לא מכרת את הנכסים שירשת והכנסת את הכסף לחשבון משותף, הירושה אינה משותפת מלכתחילה, ובפרט שכלל לא התגוררתם באותו בית, אלא בכלל בבית אחר, אלא אם כן בעלך יצליח להוכיח שאת בכל זאת התכוונת לשתף אותו בירושה, בתביעה לפי "כוונת שיתוף". נטל ההוכחה רובץ על בעלך.