למעשה הדרך היחידה להיות בטוחים לחלוטין שלא נצטרך להתחלק עם בני זוגנו במתנות, בירושות או בנכסים שהיו לנו לפני הנישואין, היא לערוך הסכם ממון שקובע הפרדת נכסים. החוק קובע, הן לגבי מי שנישא לפני 74' והן לגבי מי שנישא אחרי כן, כי אם נערך הסכם, ההסכם קובע, ולא החוקר או הפסיקה, שמשתנה מעת לעת. כל מי שלא כורת הסכם, נתון לשינויים בחלים מעת לעת בפסיקת בתי המשפט ובחוקי הכנסת, ולעולם לא ידע בבירור אם בבוא היום, כשיתגרש, יחויב להתחלק בכל נכסיו.

לגבי מי שהתחתן אחרי 1974, החוק קובע שנכסים שהובאו לנישואין אינם משותפים, ולא צריך להתחלק בהם אם מתגרשים. לגבי מי שהתחתן קודם לכן, יתכן שיחול שיתוף לפי חזקת השיתוף. גם כאן יתכן שתוכח כוונת שיתוף, ואז גם מי שנישא אחרי 74' יצטרך להתחלק בנכסים שהוא הביא לנישואין.

במקור הכספים אינם משותפים, אבל אם מכניסים אותם לחשבון משותף – הם יהפכו למשותפים.

בעיקרון כספים שמתקבלים בירושה אינם משותפים, אבל אם תכניסי את כספי ירושה שקיבלת לחשבון בנק משותף שלך ושל בעלך, או למשל תשתמשי בהם כדי לרכוש דירה שתירשם ע"ש שניכם, את תהפכי אותם על ידי כך למשותפים, כאילו נתת לבעלך חצי מהם במתנה.

הרישום על שמך בלבד אינו מונע קביעת שיתוף בנכס. כדבר שבשגרה ביהמ"ש קובע שנכס שרשום רק ע"ש אחד מבני הזוג, שייך גם לבן הזוג הלא רשום. אשר למתנה – גם דירה שנתקבלה במתנה עלולה להפוך למשותפת. לגבי מי שנישא לפני 1/1/1974, לעתים ביהמ"ש קובע לפי חזקת השיתוף שמתנות הן כן משותפות, ובפרט כשזו דירת המגורים של המשפחה, שנחשבת בפסיקה ל"גולת הכותרת של חזקת השיתוף". לגבי מי שנישא אחרי 1.1.1974, אמנם חל חוק יחסי ממון בין בני-הזוג מ-1973, הקובע כי מתנות אינן משותפות, אבל לעתים קרובות ביהמ"ש קובע שבני הזוג התנהגו לגבי הדירה הזו באופן שמעיד על כך שהם התכוונו שהיא תהיה משותפת, והופך אותה למשותפת לפי כוונת שיתוף.